תפקידם החברתי של אנשי ונשות תקשורת
ד"ר אופירה רול מראיינת את יעל אודם, כתבת חינוך ומגישת חדשות בערוץ 12
סוף שנת הלימודים תשפ"ב (2022): שביתת המורים בשיאה, תוכנית גפ"ן יוצאת לדרך ויוצרת גלי הדף עזים של בעד ונגד, שיטת הבגרויות משתנה לנגד עינינו.
האם לנוכח המציאות הסוערת, כתבי החינוך צריכים להוביל אג'נדה ולא רק לסקר את המתרחש?
התקשורת מזמן כבר אינה מסקרת אירועים באופן מאוזן ומרבית הכתבים מביעים דעה או מנסים לכוון את הדברים למקום מסוים. לדוגמה, מתוך סיקור שלי את מאבק המורים שהתרחש בסיום שנת הלימודים הזו, היה ברור מאוד היכן אני נמצאת ומהן הדעות שלי לגבי התנהלות משרד האוצר אל מול הפעולות של יפה בן דוד ויפעת שאשא ביטון. כך גם לגבי רפורמת הבגרויות, כשגם שם הסיקור שלי היה מאוד לא מאוזן. מנגד, עדיין לא התחלתי לסקר לעומק את תוכנית גפ"ן, מתוך החלטה שזה עדיין לא הזמן ומכיוון שאני קשובה לדבריה של מנכ"לית משרד החינוך שאמרה: "יעל, כל מי שיפנה אלינו עם תלונה נתקן, אנחנו מקשיבים. פרסמנו מוקדם וזה לא היה נכון מצידנו". החלטתי שלפני שמבקרים ו'כותשים' את המשרד בתקשורת אתן להם זמן לתקן. זו החלטה שהיא בין היתר ערכית ובאה מתוך חשיבה על טובת החברה וטובת מערכת החינוך. אולי אם משרד החינוך היה פועל אחרת הדברים היו מתוקנים מהר יותר, אבל אני מרגישה שכוונותיהם טובות ולכן ראיתי לנכון לתת להם לעשות את העבודה.
דילמה נוספת שעומדת בפני אנשי תקשורת היא האפשרות לחופש פעולה, להובלת דעה ואולי אף להנהיג חברתית, זאת בהינתן שהם פועלים בתוך מערכת אילוצים ושיתופי פעולה מקצועיים וכלכליים.
צריך לזכור שהכתבים אינם עובדים בוואקום. הם עובדים עם עורכים ותחת חברת חדשות, אך עדיין יש להם מרחב אישי, הנהגתי וחברתי. לדוגמה, במהלך המאבק לא הייתי מעוניינת לעסוק בחופשות המורים, מכיוון שהרגשתי שזה לא נכון בתקופה כזו מורכבת ובלב הסערה על שכר המורים. יחד עם זאת, בשיחה עם העורך שלי, הבנתי שאי אפשר להימנע או להטיל וטו על נושא שכל כך בוער בשטח ויש לו משמעות גדולה מאוד בחייהם של אנשים רבים. ידעתי שהתגובות של המורים לעיסוק בחופשות שלהם עלולות להיות סוערות מאוד והתחושות נגדי יכולות להיות קשות אם רק אעלה את הנושא, כולל הכפשות לא נעימות ברשת, אך עשיתי זאת באופן מאוזן יחסית והסיקור עבר בשלום. חשוב שאנשי תקשורת ירגישו שהם לא לבד בהחלטה כזו, שיש מאחוריהם עורכים ויש חברת חדשות, ואז יש להם גם רוח גבית חזקה יותר להוביל.
את מדברת למעשה על אחריות חברתית ואפילו על מנהיגות.
שוב, התקשורת אינה ולא אמורה להיות אובייקטיבית. לאיש תקשורת יכולות וצריכות להיות עמדה ודעה שרואות את טובת הכלל והחברה, במיוחד בתקופה שבה אנחנו חיים.
בעבר, כדי להיות עיתונאית, אשת תקשורת נדרשה ללמוד ולהתמחות בתחום או לפחות להוציא תעודת לע"ם (לשכת עיתונות ממשלתית). היום כל אחד שמרים את הטלפון ומצלם את הסרטון הנכון, בזמן הנכון, יכול להיות עיתונאי שהחומר שלו פותח מהדורה, עם רייטינג גבוה ועוקבים ברשתות החברתיות. הרשת החברתית היא למעשה סוג של חברת חדשות מבוזרת. גם אופן צריכת התקשורת השתנה והצפייה היום היא בתקצירים ומבזקים קצרצרים של מידע, לעומת צפייה לינארית שהייתה נפוצה בשנים עברו. הידיעות הן לא רק קצרות אלא גם רבות - אנחנו מוצפים באינפורמציה, בדעות ובפייק ניוז.
אל מול אלו יש תחושה גוברת של חיפוש וכמיהה לאותנטיות ויושרה בתקשורת. תפקידה של התקשורת היום הוא הרבה מעבר לסיקור ולניתוח המציאות והיא אמורה להיות הקול השקול, המכבד, המוביל עמדה שאינה מתלהמת וזה שמביא את הסיפור השלם מתוך ראייה של האופן שבו צריכים להיות הדברים.
עם כל הבליל של ערוצי המידע והתוכן, כיצד ניתן להעביר מסר מוביל שיתפוס את תשומת לב הקהל?
התשובה היא רגש. כאשר מבינים שיש אירוע שגורם לי כאשת תקשורת להתרגש, לדוגמה מסיבת הפתעה לאב הבית או שומר/מאבטח בבית ספר שהוא מסור כל כך ומכיר כל ילד ויודע את תאריך יום ההולדת שלו...דברים שהם מעל ומעבר. בשבוע שעבר צילמתי בבית ספר ברמלה וכל מי שהרמתי מולו מצלמה דיבר בדמעות על בית הספר ועל מה שהוא עושה עבור תלמידים. כשיש רגש, כשאנשים מדברים באופן אותנטי ואמיתי ולא מנסים להתייפייף, כשהם לא מנסים לדבר בעברית גבוהה ובפוליטיקלי קורקט אלא מביאים את עצמם, זה תמיד עובד.
לדוגמה, אני נוסעת היום לבית ספר באשקלון שנמצא בשכונה הכי קשה בעיר ובכל זאת הוא מבוקש ביותר. אני יודעת שיש שם אנשים שהלב שלהם במקום הנכון ושראוי להביא את הסיפור שלהם, שהוא אותנטי ויש בו גם מסר לחברה . אלו הסיפורים שעובדים ומעבירים את המסר - בית ספר שמעורב בקהילה ונוצר קשר אמיתי בין התלמידים לבין הקשישים, תלמידים שמתגייסים לסייע לילד עם מוגבלות לצלוח את הטיול השנתי ועוד. העניין הזה של רגש, של להביא את הלב - אני חושבת שצריך לחזק אותו במערכת החינוך.
סוף שנת הלימודים תשפ"ב (2022): שביתת המורים בשיאה, תוכנית גפ"ן יוצאת לדרך ויוצרת גלי הדף עזים של בעד ונגד, שיטת הבגרויות משתנה לנגד עינינו.
האם לנוכח המציאות הסוערת, כתבי החינוך צריכים להוביל אג'נדה ולא רק לסקר את המתרחש?
התקשורת מזמן כבר אינה מסקרת אירועים באופן מאוזן ומרבית הכתבים מביעים דעה או מנסים לכוון את הדברים למקום מסוים. לדוגמה, מתוך סיקור שלי את מאבק המורים שהתרחש בסיום שנת הלימודים הזו, היה ברור מאוד היכן אני נמצאת ומהן הדעות שלי לגבי התנהלות משרד האוצר אל מול הפעולות של יפה בן דוד ויפעת שאשא ביטון. כך גם לגבי רפורמת הבגרויות, כשגם שם הסיקור שלי היה מאוד לא מאוזן. מנגד, עדיין לא התחלתי לסקר לעומק את תוכנית גפ"ן, מתוך החלטה שזה עדיין לא הזמן ומכיוון שאני קשובה לדבריה של מנכ"לית משרד החינוך שאמרה: "יעל, כל מי שיפנה אלינו עם תלונה נתקן, אנחנו מקשיבים. פרסמנו מוקדם וזה לא היה נכון מצידנו". החלטתי שלפני שמבקרים ו'כותשים' את המשרד בתקשורת אתן להם זמן לתקן. זו החלטה שהיא בין היתר ערכית ובאה מתוך חשיבה על טובת החברה וטובת מערכת החינוך. אולי אם משרד החינוך היה פועל אחרת הדברים היו מתוקנים מהר יותר, אבל אני מרגישה שכוונותיהם טובות ולכן ראיתי לנכון לתת להם לעשות את העבודה.
דילמה נוספת שעומדת בפני אנשי תקשורת היא האפשרות לחופש פעולה, להובלת דעה ואולי אף להנהיג חברתית, זאת בהינתן שהם פועלים בתוך מערכת אילוצים ושיתופי פעולה מקצועיים וכלכליים.
צריך לזכור שהכתבים אינם עובדים בוואקום. הם עובדים עם עורכים ותחת חברת חדשות, אך עדיין יש להם מרחב אישי, הנהגתי וחברתי. לדוגמה, במהלך המאבק לא הייתי מעוניינת לעסוק בחופשות המורים, מכיוון שהרגשתי שזה לא נכון בתקופה כזו מורכבת ובלב הסערה על שכר המורים. יחד עם זאת, בשיחה עם העורך שלי, הבנתי שאי אפשר להימנע או להטיל וטו על נושא שכל כך בוער בשטח ויש לו משמעות גדולה מאוד בחייהם של אנשים רבים. ידעתי שהתגובות של המורים לעיסוק בחופשות שלהם עלולות להיות סוערות מאוד והתחושות נגדי יכולות להיות קשות אם רק אעלה את הנושא, כולל הכפשות לא נעימות ברשת, אך עשיתי זאת באופן מאוזן יחסית והסיקור עבר בשלום. חשוב שאנשי תקשורת ירגישו שהם לא לבד בהחלטה כזו, שיש מאחוריהם עורכים ויש חברת חדשות, ואז יש להם גם רוח גבית חזקה יותר להוביל.
את מדברת למעשה על אחריות חברתית ואפילו על מנהיגות.
שוב, התקשורת אינה ולא אמורה להיות אובייקטיבית. לאיש תקשורת יכולות וצריכות להיות עמדה ודעה שרואות את טובת הכלל והחברה, במיוחד בתקופה שבה אנחנו חיים.
בעבר, כדי להיות עיתונאית, אשת תקשורת נדרשה ללמוד ולהתמחות בתחום או לפחות להוציא תעודת לע"ם (לשכת עיתונות ממשלתית). היום כל אחד שמרים את הטלפון ומצלם את הסרטון הנכון, בזמן הנכון, יכול להיות עיתונאי שהחומר שלו פותח מהדורה, עם רייטינג גבוה ועוקבים ברשתות החברתיות. הרשת החברתית היא למעשה סוג של חברת חדשות מבוזרת. גם אופן צריכת התקשורת השתנה והצפייה היום היא בתקצירים ומבזקים קצרצרים של מידע, לעומת צפייה לינארית שהייתה נפוצה בשנים עברו. הידיעות הן לא רק קצרות אלא גם רבות - אנחנו מוצפים באינפורמציה, בדעות ובפייק ניוז.
אל מול אלו יש תחושה גוברת של חיפוש וכמיהה לאותנטיות ויושרה בתקשורת. תפקידה של התקשורת היום הוא הרבה מעבר לסיקור ולניתוח המציאות והיא אמורה להיות הקול השקול, המכבד, המוביל עמדה שאינה מתלהמת וזה שמביא את הסיפור השלם מתוך ראייה של האופן שבו צריכים להיות הדברים.
עם כל הבליל של ערוצי המידע והתוכן, כיצד ניתן להעביר מסר מוביל שיתפוס את תשומת לב הקהל?
התשובה היא רגש. כאשר מבינים שיש אירוע שגורם לי כאשת תקשורת להתרגש, לדוגמה מסיבת הפתעה לאב הבית או שומר/מאבטח בבית ספר שהוא מסור כל כך ומכיר כל ילד ויודע את תאריך יום ההולדת שלו...דברים שהם מעל ומעבר. בשבוע שעבר צילמתי בבית ספר ברמלה וכל מי שהרמתי מולו מצלמה דיבר בדמעות על בית הספר ועל מה שהוא עושה עבור תלמידים. כשיש רגש, כשאנשים מדברים באופן אותנטי ואמיתי ולא מנסים להתייפייף, כשהם לא מנסים לדבר בעברית גבוהה ובפוליטיקלי קורקט אלא מביאים את עצמם, זה תמיד עובד.
לדוגמה, אני נוסעת היום לבית ספר באשקלון שנמצא בשכונה הכי קשה בעיר ובכל זאת הוא מבוקש ביותר. אני יודעת שיש שם אנשים שהלב שלהם במקום הנכון ושראוי להביא את הסיפור שלהם, שהוא אותנטי ויש בו גם מסר לחברה . אלו הסיפורים שעובדים ומעבירים את המסר - בית ספר שמעורב בקהילה ונוצר קשר אמיתי בין התלמידים לבין הקשישים, תלמידים שמתגייסים לסייע לילד עם מוגבלות לצלוח את הטיול השנתי ועוד. העניין הזה של רגש, של להביא את הלב - אני חושבת שצריך לחזק אותו במערכת החינוך.